13.1.10
היי קוצ'ו, הזמן עף
יש ימים שעליזות פנימית עוטפת את ליבי לכן אינני יכולה לכתוב מילים כבדות כעופרת.
דמותך חולפת ומתרחקת
ליבך מתקרב אל ליבי
הזיכרון מתעתע.
והגעגועים הופכים לחלום .
הזמן- הזמן כנוצה עף לו והופך לעבר
ומטבע הדברים נמסות המילים עם הזמן.
כאשר אני נמצאת בתוך שלולית הרגשות
כל אגל טיפה יוצר אדווה
לא של צער ,לא של כאב
לא של שמחה ,לא של עצב
אדווה של אהבה
לזיכרון של עבר שהדמיון,
הופך אותו להווה.
זה מה שהופך אותנו למשפחה אחרת, שמצאה דרך חסרונך לנתב את דרכה באהבת האדם. מורשת שהענקת בדוגמא אישית. לי זו גאווה ליהנות מפירות הזרעים שהפכו לתפארת היצירה.
בעודי כותבת מתרוצצות בליל מילים בתוכי, כל כך הרבה רוצה אני לומר לך המילים מסרבות להתאחד למשפט, משפט ראוי לתמצת את חסרונך.
המילים מתות אין בהם חיים.
כי אתה חי בתוכנו רגע - רגע
במסע מאתגר של החיים.
לומר לך את האמת לפעמים יורדת עלי עייפות ורצון לשכון במחיצתך,
אך זאת כשהתהום נפערת והרוח נופלת. אך אותה רוח מעלה גם לגבהים
והאופטימיות גוררת את רגלי לחצות עוד משוכה,
כאותה ציפור ללא כנפיים
והרוח מפיחה בה חיים.
הציפור עפה למרחקים
לא מביטה לאחור,
תשו כוחותיה והיא בפסגה אחרת.
כך מתגלים לי יופיים של החיים.
לראות את ילדינו הנפלאים במסעם והיכולת לעמוד בצל לאפשר להם לעשות את טעויותיהם ואני להיות עד.
אין מורה טוב ממך לתכונה נפלאה זו לראות בטעיות, מורה דרך. לכל אחד הבחירה באיזה דרך רוצה הוא ללמוד.
ליצור הפרדה זו דורשת ממני עוצמות נפש שאני לומדת ורוכשת. אין זה פשוט כלל וכלל, רגשותיי
מתבוללים בדם הגבולות, ליצור איזון דק בין עולמי לבין עולמם והעולם מסביבי. תקופה זו יוצרת לי בדידות למצוא את עצמי בלעדיך, ללמוד לחיות את עולמי.
סוללת אני מסלולים בחוויות חדשות ואתה לא חלק מהן. כשאני משחקת עם נכדתנו אוריה ואנו מתגלגלות בשטיח מתמוגגות מצחוק אני מדמיינת אותך לצידנו. תחושת החמצה עולה בי ולפעמים רחמים עצמיים . ושוב עולה הזיכרון על שיחות שניהלנו בדמיוננו איזה מין סבא וסבתא נהייה והדמעות שוטפות את לחיי.
דרכינו נפרדו, אתה בעולמך הרוחי ואני ממשיכה לכבוש בחירות מידי יום, באמצעותם מגלה את כוחותיי .מי שאני היום היא לא מי שאתה מכיר, יש איזו חוסן שהמוות יוצר ונחמה שבסופו של דבר הסבל מסתיים. חוויה זו מאפשרת לי לראות באופן חד כתער כמה כול יום יכול להיות יקר וכמה הכול כל כך ארעי ואין דבר שהוא בטוח.
ניסיון זה מאפשר לי לחיות את הרגע וגם ליהנות ממנו.
כך גם ילדינו דני רחלה וורד בונים את עולמם כל אחד יחיד ומיוחד.
כל אחד הוא יחיד
נושא תפקיד מיוחד
זהו סוד קסמו של כל אחד
להקפיד למלא את התפקיד
על מנת לא לחוש חוסר מתמיד
לתקן עצמם משימתם
לשחרר ולהשתחרר
לזרוע זרעי אהבה,
לשתול באדמת ליבם הקדושה.
ומי שומר עלי, האור
האור שומר אלי בשתיקתו
בחושך הוא נעלם לצוד את ליבי
החושך מסנוור את עיניי הסומאות
האור יוצק תקווה.
מתנת האמונה להאמין
בנסתר מעיניי,
היכולת להאמין מתנת ליבי
לחוש זאת תוכי.
לאפשר לעולמי החבוי בתהומות הרגש
לטפס אל פסגת הרחמים
להיות קורבן הנסיבות
ובכל מצב להתבונן להיות אדם טוב יותר.
להיות בשלום עם עצמי.
האלוהי, מציב לי הזדמנויות
ונפשי העלובה דגה את עצמה
במערבולת המציאות הכואבת
החוזרת על עצמה
אותה גברת בשינוי אדרת.
הכאב אוחז את החושך
הסבל נהנה מהקורבן
האמונה דוחפת אל האור.
האמונה מאפשרת תקווה
להביט בארעיות הבלתי נסבלת
את סולם יעקוב.
לטפס אל החלום
אל השלום.