צלך צלי 2010
הצל שלי ואני יצאנו לדרך
פעם אני מובילה ופעם הצל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי
הרוח טלטל
הפחד טפטף וחלחל
צילי בתוכי מרעיד
מפחיד יותר מתמיד
הוא שואל לאן אתה לוקח
אני משיבה לאן אתה בורח
למה תמיד קירות מוגנים
למה צל כשאור בפנים
בוא נעוף רחוק
אתה תהיה לי כנפיים
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בוא נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר הצל והגוף
די להמשיך לברוח
אל מה שתמיד רצינו לשכוח
לשכוח את דלתות הבלבול
את הילד שמציץ דרך חור המנעול
בוא נעבור את הגבול
אל החופש שהיה כבול
ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
ציפור דרור. /מאת יהודה פוליקר.
דלות המילים מלהביע את רגשותיי
הן בוצעות קרעים לפיסות
נותנת אני טעימה
להראות את צילי משתקף
בכל פינה וסמטה.
צילך וצילי הם אחד
למחוק אותן בלתי אפשרי
במחשבותיי נאבקת עד
לשמיעת המנגינה, את קולך.
יתהפכו היוצרות
הכאב והפחד שבדרך כלל מרחיקים
למדתי בדרך האור
לראות את הניצוץ.
לזרום עם מה שבא
קצת מזה וקצת מזה
מדבשו ומעוקצו.
עין אחת בוכה עין אחת צוחקת
אם פעם חשבתי שיש ביטוח חיים
להימנע מתותחים יורים
וליהנות מצרור תענוגים
כל אלה הפכו לא משמעותיים,
כאשר מופיע אתה בניחוח ורדים.
כל הרגעים והצללים של קנאה
הגעגועים נעלמים.
מסניפה את סם החיים,
הרוח מצמיחה בי כנפיים
את מחשבותיי מזינה באמת,
את אוזני מגדילה להקשיב
את ליבי משיבה לחיים
בלעדי הרוח גופי מת.
זה הערך המוסף לחוות את המתים ברוח
מברכת מתנה זו .
אני שואלת את עצמי אילולא לא היית מת ההיו רגעים אלו?
האם זה היה הכרחי?
תובנות רבות מצאתי דרך אובדנך
נוגעות הן בשכל, אך ליבי - ליבי מעניק לי תשובות
דוחק בי לזכור כף זכות וכף חובה
דרכם אני נעה בלעדייך
אלא רגעים שחסרונך צורב
אלה רגעים שיוצרים בי את השמחה
לראות את צילך וצילי בשני שבילים מקבילים.
אוהבת
ציפי